לפני שבועות אחדים הלך לעולמו העיתונאי דוד פדהצור, מי שהיה עורכו האחרון של עיתון "למרחב".
"למרחב" היה עיתון יומי מפלגתי שיצא לאור משך 17 שנים (1954-1971) - היה שופרה של תנועת "אחדות העבודה – פועלי ציון", מפלגה שהתפלגה ממפ"ם ולבסוף היתה בין המפלגות שהקימו את המערך. עיתון בעיצוב נעים מאוד, קריא, לוגו כחול, איורי פורטרטים של אישים במקום תמונות, ארבעה עמודים של מידע, עטוף באידיאולוגיה, וגם עמודי הספרות של יום ו' – מוסף "משא" - מהמשובחים שפורסמו בעיתונות העברית (על כך בהמשך).
בימיה הראשונים של המדינה פעלו בארץ עיתונים יומיים רבים – רובם עיתונים מפלגתיים, אידיאולוגיים. "הבוקר" של "הציונים הכלליים", "חרות" של תנועת "החרות", "על המשמר של מפ"ם, "הדור" של מפא"י, "דבר" של ההסתדרות, "קול העם" של המפלגה הקומוניסטית ועוד. כל מפלגה, כל זרם רעיוני והעיתון שלו. אחד מאותם העיתונים היה גם "למרחב".
אט-אט, בחלוף השנים, ועם עליית כוחם של העיתונים הפרטיים "ידיעות", "מעריב" ו"הארץ" נעלמו העיתונים המפלגתיים מהמפה. הלהט האידיאולוגי עניין פחות את הקוראים והם הלכו ופחתו. ועד לסוף המאה ה-20 נסגרו כולם. "דבר" הוותיק היה האחרון.
ביוני 1971 התאחד עיתון "למרחב" עם "דבר". פדהצור, העורך הראשי, כאב מאוד את גזירת הסגירה, ונפרד בגיליון האחרון מקוראיו הנאמנים של עיתונו. אני מביא כאן, לזכרו, חלק מהדברים שפירסם ב-31 במאי 1971 תחת הכותרת "עם סגירת הגליון":
"תמוה, אם לא יותר מזה, כי רק בישראל יכולים עתונאים ועתונים להאמין ולטעון, כי צמצום מספר העתונים הוא תהליך בריא וכי אין בכך כדי לגרוע מחיוניות הוויכוח הציבורי והבין-מפלגתי. גם במדינות דמוקרטיות, הלכה למעשה, כל עתון הנאלם הוא מהלומה לחופש הדיבור ופגיעה בחופש הבחירה של קוראים ויהיה מספרם אשר יהיה. איש לא הוכיח, כי רק שניים או שלושה עתונים גדולים ונפוצים הם הם הערובה הטובה ביותר לחופש עתונות. יש דוגמאות בעולם המצביעות על הסכנות שאורבות לדמוקרטיה ולחברה מתוקנת בהקטנת מספר העתונים ובהפקרת הקורא לשטיפת מוח של עתונות בלתי תלויה כביכול. ואם בעולם כך, על אחת כמה וכמה בחברה הישראלית שאיננה מצטיינת בסובלנות יתירה לדעה אחרת והזקוקה למרחב פתוח לוויכוח.
עתונים אינם מסוג המותרות שחברת שפע רשאית לוותר עליהם. הם עדיין אמצעי תקשורת יעילים ומשפיעים, שהטלוויזיה אינה יכולה להם. לא בעולם ולא כל שכן לא בישראל. מותר להסתכן ולומר כי מדינה עם טלוויזיה ומעט עתונים תהיה פחות בריאה ובטוחה, פחות מאשר מדינה עם הרבה עתונים ובלי טלוויזיה."
* * *
גולת הכותרת של העיתון היתה ללא ספק המוסף הספרותי של העיתון - "משא". תחילתו של "משא" כדו-שבועון שיצא לאור בשנים 1954-1951, בעריכת אהרון מגד, כבמה עצמאית של סופרים ואמנים המקורבים למפ"ם. אחרי הפילוג במפ"ם ועם ייסוד העיתון הפך "משא" למדור הספרותי של "למרחב". מגד היה עורכו של המוסף במשך רוב שנות הופעתו, עד לשנת 1968. עלעלתי השבוע בדפים המצהיבים של העיתון הזה. מדי שבוע פורסם בו פרי עטם של משוררי השירה העברית המתחדשת, תרגומי שירה, סיפורים מקוריים, מסות ומאמרים שגם היום עומדים בזכות עצמם. בשני כרכים של העיתון בהם עלעלתי השבוע משנות ה-50 וה-60 מצאתי שירים של יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, דוד אבידן, אורי ברנשטיין, ט. כרמי, תרצה אתר, חיים גורי, נתן זך ("לא טוב היות האדם לבדו" שלו מצטנע שם בתחתית טור משיריו), סיפורים ומאמרים של דן בן אמוץ, יורם קניוק, רחל איתן, עמליה כהנא כרמון ועוד ועוד ועוד, רוב היצירות מופיעות בעיתון טרם שפורסמו בספר.
אני מציג כאן שני שירים פחות מוכרים - אחד של תרצה אתר – "שיר חוזר" והשני של יהודה עמיחי – "ארבעה מרובעים", כפי שפורסמו ב"משא" בתחילת שנות ה-60:
"למרחב" היה עיתון יומי מפלגתי שיצא לאור משך 17 שנים (1954-1971) - היה שופרה של תנועת "אחדות העבודה – פועלי ציון", מפלגה שהתפלגה ממפ"ם ולבסוף היתה בין המפלגות שהקימו את המערך. עיתון בעיצוב נעים מאוד, קריא, לוגו כחול, איורי פורטרטים של אישים במקום תמונות, ארבעה עמודים של מידע, עטוף באידיאולוגיה, וגם עמודי הספרות של יום ו' – מוסף "משא" - מהמשובחים שפורסמו בעיתונות העברית (על כך בהמשך).
בימיה הראשונים של המדינה פעלו בארץ עיתונים יומיים רבים – רובם עיתונים מפלגתיים, אידיאולוגיים. "הבוקר" של "הציונים הכלליים", "חרות" של תנועת "החרות", "על המשמר של מפ"ם, "הדור" של מפא"י, "דבר" של ההסתדרות, "קול העם" של המפלגה הקומוניסטית ועוד. כל מפלגה, כל זרם רעיוני והעיתון שלו. אחד מאותם העיתונים היה גם "למרחב".
אט-אט, בחלוף השנים, ועם עליית כוחם של העיתונים הפרטיים "ידיעות", "מעריב" ו"הארץ" נעלמו העיתונים המפלגתיים מהמפה. הלהט האידיאולוגי עניין פחות את הקוראים והם הלכו ופחתו. ועד לסוף המאה ה-20 נסגרו כולם. "דבר" הוותיק היה האחרון.
ביוני 1971 התאחד עיתון "למרחב" עם "דבר". פדהצור, העורך הראשי, כאב מאוד את גזירת הסגירה, ונפרד בגיליון האחרון מקוראיו הנאמנים של עיתונו. אני מביא כאן, לזכרו, חלק מהדברים שפירסם ב-31 במאי 1971 תחת הכותרת "עם סגירת הגליון":
"תמוה, אם לא יותר מזה, כי רק בישראל יכולים עתונאים ועתונים להאמין ולטעון, כי צמצום מספר העתונים הוא תהליך בריא וכי אין בכך כדי לגרוע מחיוניות הוויכוח הציבורי והבין-מפלגתי. גם במדינות דמוקרטיות, הלכה למעשה, כל עתון הנאלם הוא מהלומה לחופש הדיבור ופגיעה בחופש הבחירה של קוראים ויהיה מספרם אשר יהיה. איש לא הוכיח, כי רק שניים או שלושה עתונים גדולים ונפוצים הם הם הערובה הטובה ביותר לחופש עתונות. יש דוגמאות בעולם המצביעות על הסכנות שאורבות לדמוקרטיה ולחברה מתוקנת בהקטנת מספר העתונים ובהפקרת הקורא לשטיפת מוח של עתונות בלתי תלויה כביכול. ואם בעולם כך, על אחת כמה וכמה בחברה הישראלית שאיננה מצטיינת בסובלנות יתירה לדעה אחרת והזקוקה למרחב פתוח לוויכוח.
עתונים אינם מסוג המותרות שחברת שפע רשאית לוותר עליהם. הם עדיין אמצעי תקשורת יעילים ומשפיעים, שהטלוויזיה אינה יכולה להם. לא בעולם ולא כל שכן לא בישראל. מותר להסתכן ולומר כי מדינה עם טלוויזיה ומעט עתונים תהיה פחות בריאה ובטוחה, פחות מאשר מדינה עם הרבה עתונים ובלי טלוויזיה."
* * *
גולת הכותרת של העיתון היתה ללא ספק המוסף הספרותי של העיתון - "משא". תחילתו של "משא" כדו-שבועון שיצא לאור בשנים 1954-1951, בעריכת אהרון מגד, כבמה עצמאית של סופרים ואמנים המקורבים למפ"ם. אחרי הפילוג במפ"ם ועם ייסוד העיתון הפך "משא" למדור הספרותי של "למרחב". מגד היה עורכו של המוסף במשך רוב שנות הופעתו, עד לשנת 1968. עלעלתי השבוע בדפים המצהיבים של העיתון הזה. מדי שבוע פורסם בו פרי עטם של משוררי השירה העברית המתחדשת, תרגומי שירה, סיפורים מקוריים, מסות ומאמרים שגם היום עומדים בזכות עצמם. בשני כרכים של העיתון בהם עלעלתי השבוע משנות ה-50 וה-60 מצאתי שירים של יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, דוד אבידן, אורי ברנשטיין, ט. כרמי, תרצה אתר, חיים גורי, נתן זך ("לא טוב היות האדם לבדו" שלו מצטנע שם בתחתית טור משיריו), סיפורים ומאמרים של דן בן אמוץ, יורם קניוק, רחל איתן, עמליה כהנא כרמון ועוד ועוד ועוד, רוב היצירות מופיעות בעיתון טרם שפורסמו בספר.
אני מציג כאן שני שירים פחות מוכרים - אחד של תרצה אתר – "שיר חוזר" והשני של יהודה עמיחי – "ארבעה מרובעים", כפי שפורסמו ב"משא" בתחילת שנות ה-60:
