הצייר נחום גוטמן היה בן שבע כאשר עלה לארץ עם הוריו בשנת 1905. משפחת גוטמן – אביו הוא הסופר ש. בן-ציון – היתה אחת מהמשפחות הראשונות שאיכלסה את שכונת "אחוזת בית" לפני כמאה שנה. מאז הנציח גוטמן את תל אביב בציוריו וגם בכתובים.
לרגל חגיגות ה-50 לתל-אביב, באביב 1959, פירסם גוטמן רשימה בעיתון "דבר" תחת הכותרת "חולות ובדים" ובה שילב זיכרונות מילדותו, בין השאר גם מימי ראשיתה של אחוזת בית, היא תל-אביב. את הרשימה מלווה אחד מהאיורים שצייר בראשית ימיה של השכונה, איור שדומה לו מופיע גם בספר "שביל קליפות התפוזים".
הנה קטעים מהרשימה:
בוקר אחד ראיתי אדם חותר בחול העמוק שהפריד בין העיר יפו ושכונת נוה צדק. העקבות שהשאיר בחול מאחוריו ורגליו השלוחות לפניו – הראו כי הוא הולך ישר לפתח ביתנו, שעמד בקצה השכונה. ואמנם הגיע האדם אלי כאגוז לחורו. הוא נשא בידיו בד מתוח על מסגרת וארגז עץ קטן ומבריק; התמקם על המרפסת הפונה אל מול גבעות החול וחייך אליהן כאדם ששולח ידו לכוסית. פתח את הארגז שהיו סדורות בו מערכות שפופרות, לקח מהן, לחץ עליהן והן פלטו מתוכן בחיות מיוחדת, צבעים בוהקים, ששיחקו משחק מקסים וחריף על רקע החול וכחול השמים. האדם מרס בסכין גמישה צבע צהוב והניחו במריחה גדולה על פני הבד שלפניו.
כתם צהוב זה, עם רקע הים מאחוריו – הוא כיום – תל אביב.
זה היה הצייר ליאחובסקי שבא לתקופה קצרה לצייר במזרח. עמדתי אילם, עוצר נשימה מאחורי בו ונתפשתי כדג בקרס לקסם הצבעים שנדחסו מתוך השפופרות.
כל התמונות שצייר ליאחובסקי בארץ תלה על קירות ביתנו לייבוש: תמונת כושי יושב על שרפרף מעשן נרגילה, נופים של חול וים, ופורטרט שעשה מפרופסור שץ. כשבא להיפרד נתן לילד בן השמונה, שעמד תמיד אילם מאחורי גבו – קופסת צבעים קטנה, לקח את תיק תמונותיו ונסע.
אחרי שהפליג חזרו החיים להיות כקודם. באותה תקופה נבנו בתים ראשונים ברחוב הרצל ואנחנו עברנו לגור בהם. הבתים אבדו בין גבעות החול והחיים סאנו כמקודם בסמטאות יפו. .................
תושבי "אחוזת בית" היו יושבים לפנות ערב על מרפסות בתיהם לאחר שובם מעסקיהם ביפו ומתנמנמים על כורסותיהם לקול הפסנתרים שהיו מרככים את אויר הערב. הייתי מביט בקנאה בעיני אלה שבאו מקרוב מארצות אירופה, נושם את ריח בגדיהם החדשים ונעלי השאברו שלהם ומקנא בהם. שהם זכו וראו תמונות ומוזיאונים.
יום אחד אמר לי צעיר חכליל לחיים, בישן וענוותן: "שכני לחדר, דוקטור מגרמניה, יש לו ספר תמונות של הצייר בקלין, בוא עמי ואראה לך אותו". הדובר היה מי שעתיד להיקרא ש.י. עגנון, אז היה שמו צ'צ'קיס...
העולם נתרחב יותר: בביתו של המהנדס פבריקנט, שעלה מגרמניה, היתה כוננית עם ספרי אמנות. היו לו גם ירחוני אמנות ואף רפרודוקציות של ואן גוך...
בירושלים הרחוקה (נסיעה של לילה שלם תמים בדיליז'אנס) היה נוה מדבר של אמנות - בית "בצלאל", וכשהגיע פרופ' שץ לשכונתנו היה עובר ברחוב כגבור אגדה הראוי לאהבה, אך בלתי מובן לאנשי המעשה של השכונה. עדיין אני שומע את רשרושי קפלי עבאית-המשי שלו ומריח את ריח עשן המקטרת שיצא פקועות-פקועות מתחת לשולי כובע השעם האנגלי, שדמה לקבר רחל ועל ירכו מקשקשת חרב כסף דמשקאית. רחוב הרצל של אז היה צר מלהכיל דמות כזו.
באותם ימים באה הציירת והסופרת אירה יאן סליפיאן והשתקעה בשכונה. היא ציירה אילוסטרציות לשירי ביאליק שיצאו באודיסה. ב"השילוח" נדפסו סיפורים שלה. אירה יאן היתה אשה רומנטית מן האסכולה האקדמית הצרפתית. היא אספה סביבה כמה תלמידים ולימדה ציור בביתה ברחוב לילינבלום, רובע עורכי-הדין כיום. אצלה ראינו לראשונה מסכות גבס של פסלי יון, את העינים הפקוחות והלבנות של אפולו וניאוביאה, שהביטו לאיזו נקודה בחלל החדר. היה שם גם העתק גבס מרגלו הימנית של דויד מאת מיכאל אנג'לו, שאור היום האיר את הפסלים ובבית האובד בין החולות גילינו ערכים חדשים...
לרגל חגיגות ה-50 לתל-אביב, באביב 1959, פירסם גוטמן רשימה בעיתון "דבר" תחת הכותרת "חולות ובדים" ובה שילב זיכרונות מילדותו, בין השאר גם מימי ראשיתה של אחוזת בית, היא תל-אביב. את הרשימה מלווה אחד מהאיורים שצייר בראשית ימיה של השכונה, איור שדומה לו מופיע גם בספר "שביל קליפות התפוזים".
הנה קטעים מהרשימה:
בוקר אחד ראיתי אדם חותר בחול העמוק שהפריד בין העיר יפו ושכונת נוה צדק. העקבות שהשאיר בחול מאחוריו ורגליו השלוחות לפניו – הראו כי הוא הולך ישר לפתח ביתנו, שעמד בקצה השכונה. ואמנם הגיע האדם אלי כאגוז לחורו. הוא נשא בידיו בד מתוח על מסגרת וארגז עץ קטן ומבריק; התמקם על המרפסת הפונה אל מול גבעות החול וחייך אליהן כאדם ששולח ידו לכוסית. פתח את הארגז שהיו סדורות בו מערכות שפופרות, לקח מהן, לחץ עליהן והן פלטו מתוכן בחיות מיוחדת, צבעים בוהקים, ששיחקו משחק מקסים וחריף על רקע החול וכחול השמים. האדם מרס בסכין גמישה צבע צהוב והניחו במריחה גדולה על פני הבד שלפניו.
כתם צהוב זה, עם רקע הים מאחוריו – הוא כיום – תל אביב.
זה היה הצייר ליאחובסקי שבא לתקופה קצרה לצייר במזרח. עמדתי אילם, עוצר נשימה מאחורי בו ונתפשתי כדג בקרס לקסם הצבעים שנדחסו מתוך השפופרות.
כל התמונות שצייר ליאחובסקי בארץ תלה על קירות ביתנו לייבוש: תמונת כושי יושב על שרפרף מעשן נרגילה, נופים של חול וים, ופורטרט שעשה מפרופסור שץ. כשבא להיפרד נתן לילד בן השמונה, שעמד תמיד אילם מאחורי גבו – קופסת צבעים קטנה, לקח את תיק תמונותיו ונסע.
אחרי שהפליג חזרו החיים להיות כקודם. באותה תקופה נבנו בתים ראשונים ברחוב הרצל ואנחנו עברנו לגור בהם. הבתים אבדו בין גבעות החול והחיים סאנו כמקודם בסמטאות יפו. .................
תושבי "אחוזת בית" היו יושבים לפנות ערב על מרפסות בתיהם לאחר שובם מעסקיהם ביפו ומתנמנמים על כורסותיהם לקול הפסנתרים שהיו מרככים את אויר הערב. הייתי מביט בקנאה בעיני אלה שבאו מקרוב מארצות אירופה, נושם את ריח בגדיהם החדשים ונעלי השאברו שלהם ומקנא בהם. שהם זכו וראו תמונות ומוזיאונים.
יום אחד אמר לי צעיר חכליל לחיים, בישן וענוותן: "שכני לחדר, דוקטור מגרמניה, יש לו ספר תמונות של הצייר בקלין, בוא עמי ואראה לך אותו". הדובר היה מי שעתיד להיקרא ש.י. עגנון, אז היה שמו צ'צ'קיס...
העולם נתרחב יותר: בביתו של המהנדס פבריקנט, שעלה מגרמניה, היתה כוננית עם ספרי אמנות. היו לו גם ירחוני אמנות ואף רפרודוקציות של ואן גוך...
בירושלים הרחוקה (נסיעה של לילה שלם תמים בדיליז'אנס) היה נוה מדבר של אמנות - בית "בצלאל", וכשהגיע פרופ' שץ לשכונתנו היה עובר ברחוב כגבור אגדה הראוי לאהבה, אך בלתי מובן לאנשי המעשה של השכונה. עדיין אני שומע את רשרושי קפלי עבאית-המשי שלו ומריח את ריח עשן המקטרת שיצא פקועות-פקועות מתחת לשולי כובע השעם האנגלי, שדמה לקבר רחל ועל ירכו מקשקשת חרב כסף דמשקאית. רחוב הרצל של אז היה צר מלהכיל דמות כזו.
באותם ימים באה הציירת והסופרת אירה יאן סליפיאן והשתקעה בשכונה. היא ציירה אילוסטרציות לשירי ביאליק שיצאו באודיסה. ב"השילוח" נדפסו סיפורים שלה. אירה יאן היתה אשה רומנטית מן האסכולה האקדמית הצרפתית. היא אספה סביבה כמה תלמידים ולימדה ציור בביתה ברחוב לילינבלום, רובע עורכי-הדין כיום. אצלה ראינו לראשונה מסכות גבס של פסלי יון, את העינים הפקוחות והלבנות של אפולו וניאוביאה, שהביטו לאיזו נקודה בחלל החדר. היה שם גם העתק גבס מרגלו הימנית של דויד מאת מיכאל אנג'לו, שאור היום האיר את הפסלים ובבית האובד בין החולות גילינו ערכים חדשים...
* * *
הצייר ליאחובסקי המוזכר ברשימה הוא ארנולד לחובסקי, אשר שהה בארץ זמן מה ואף לימד ב"בצלאל". לחובסקי צייר בשנת 1903 את דיוקנו הראשון של ביאליק, ביאליק, שביקר בא"י בדיוק בימים בהם הוקמה "אחוזת בית", אביב 1909.
המהנדס פבריקנט המוזכר כאן הוא האדריכל יהודה פבריקנט, שהיה בין האדריכלים שתכננו בתים בשכונה.
פרופ' שץ הוא כמובן בוריס שץ, מייסדה של "בצלאל".
הציירת אירה יאן הגיעה מירושלם לתל-אביב בשנת 1914, ונודעה כאהובתו של ביאליק.
בהקשר לציורים של "אחוזת בית" כותב גוטמן בספרו "שביל קליפות התפוזים" כי נותרו בידיו ארבעה ציורים ישנים מימיה הראשונים של תל-אביב והוא מצרפם לספר.
מעניין להביט בציור שצורף לכתבה ב"דבר" ולהשוותו לציור המופיע ב"שביל קליפות התפוזים". שתי גירסאות של אותה תמונה:
המהנדס פבריקנט המוזכר כאן הוא האדריכל יהודה פבריקנט, שהיה בין האדריכלים שתכננו בתים בשכונה.
פרופ' שץ הוא כמובן בוריס שץ, מייסדה של "בצלאל".
הציירת אירה יאן הגיעה מירושלם לתל-אביב בשנת 1914, ונודעה כאהובתו של ביאליק.
בהקשר לציורים של "אחוזת בית" כותב גוטמן בספרו "שביל קליפות התפוזים" כי נותרו בידיו ארבעה ציורים ישנים מימיה הראשונים של תל-אביב והוא מצרפם לספר.
מעניין להביט בציור שצורף לכתבה ב"דבר" ולהשוותו לציור המופיע ב"שביל קליפות התפוזים". שתי גירסאות של אותה תמונה:
מצא את ההבדלים: האיור המופיע ב"דבר" לצד התמונה מ"שביל קליפות התפוזים"
מתחת לתמונה המופיעה בספר כותב גוטמן:
זהו רחוב הרצל שהסתיים בבנין הגמנסיה הרצליה – אשר כיום איננו עוד. במקומו הולך ונבנה בנין הענק הגבוה מכל בניני העיר. הלילה ליל ירח, שני שומרים וכלב עורכים "סבוב" מסביב לשכונה הרדומה.
