יום חמישי, 31 בינואר 2008

...רק לספר איך סודרה הכותרת

זיכרון אישי שלי: תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. מערכת חדשות בעיתון יומי. הכתבנית (כך קראו לזה אז) מדפיסה במכונת כתיבה את המילים שאני מכתיב לה, מנסח ידיעה מעודכנת מתוך שלל הדפים שמונחים לפני. היא מגישה לי את הדף המודפס ואני עובר על הכתוב בו, מסמן תיקונים בסימנים מוסכמים, משנה פה ושם ניסוח; הגיעה תורה של הכותרת: לפני מונח בלוק של נייר עיתון חתוך למידה קטנה ואני מנסח את הכותרת ואת כותרת המשנה. כותב בכתב יד, סופר אותיות, מנסה לנסח כותרת ש"תיכנס", שתהיה מנוסחת היטב, קצרה ותמציתית ומעוצבת כנדרש. לא טוב. מקמט ומשליך לפח. מנסח כותרת חדשה. כך כמה פעמים. שביעות הרצון תמיד יחסית, אבל אין זמן. מסמן ליד הכותרת סימן מוסכם – "פר 42 - 4 טורים" למשל, שזה אומר גופן פרנקריהל בגודל 42 פרוס על ארבעה טורים. כשאני מסיים אני מצרף את דף הכותרת לדף הידיעה שהודפס ו"מוריד לדפוס". למען האמת היה זה מחלק התה - ליפה - שהיה מוריד את התוצרת שלנו לדפוס.
אהבתי מאוד לסיים עבודת העריכה בשעה מוקדמת ולרדת לקומת הדפוס, שם היה מתרחש יום-יום הנס הזה – נס העיתון היומי שנולד. שם סודרו שורות העיתון באמצעות מכונות הסדר המפלצתיות, "לינוטייפ", שהפיקו אותיות מעופרת רותחת; שם גם סודרו הכותרות במלאכת יד. האותיות הוצאו מתוך מגירות דפוס גדולות, אות חוברה לאות ויצרה את הכותרת, גם היא נוצקה במכונה מיוחדת שפלטה באיטיות שורות עופרת יצוקה בגודל הנדרש.
זו היתה מלאכת סידור העיתון. מלאכה ותיקה שדרשה מיומנויות מיוחדות. היה שם ריח מיוחד של עופרת יצוקה, היתה המולה, היה קול המכונות המסדרות, כך עשינו עיתון.
שנים בודדות בלבד חלפו עד שכל זה נעלם כלא היה. המחשב תפס את מקומן של המכונות הוותיקות, כמו גם את מקומם של אנשי הדפוס. עשיית העיתון הפכה להיות עשייה נקייה, שקטה, פשוטה מאוד, יעילה וזולה.

* * *

נתן אלתרמן, שהכיר היטב את עשיית הדפוס הזו, השתמש בתיאור עבודת סדר הכותרות, בעיתוי היסטורי ודרמטי במיוחד, כדי לבטא משהו שקשה היה לבטא באותו היום. ב-4 במאי 1945, עם נפילת ברלין, ועם הגיע הידיעות הראשונות והלא רשמיות על מותו של היטלר, החליט אלתרמן להקדיש את "הטור השביעי" שלו ב"דבר" לאותו פועל דפוס, לאותו סדר שסידר את הכותרת, כותרת שנדמה לי שמעולם לא הופיעה בזו הלשון, והיא הכותרת: "היטלר מת".



נִצַּב הַסַּדָּר בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת / וְסִדֵּר לָעִתּוֹן כֹּתֶרֶת

הוּא שָׁלַף מִתֵּבָה ה'א ויו'ד וְגַם טי'ת / וְהוֹסִיף וְהִשְׁלִים וְצֵרֵף: / הִיטְלֶר מֵת.

כְּלוֹמַר, אִישׁ הַנּוֹדָע בְּשֵׁם הִיטְלֶר לַכֹּל / מִן הַפֶּרֶק יָרַד בָּעוֹלָם. זֶה הַכֹּל.

אָז נִגַּשׁ הַמְעֲמֵד, מטרנפז' בְּלַּעַז, / לַכֹּתֶרֶת הַזֹּאת. / בקצותיה אָחַז.

אָחֲזָה כַּמְקֻבָּל, בְּצִמּוּד אֶצְבָּעוֹת / וְהֵרִים וְנָשָׂא בְּלִי הַפִּיל מֶנָה אוֹת

נְשָׂאָה פְּסִיעוֹתַיִם וּבְאֹפֶן לָמוּד / הִצִּיבָה בָּעַמּוּד

וּמִתּוֹךְ הָעַמּוּד, / אַפְרוּרִית, אַפְרוּרִית, / נִצְנְצָה הַכֹּתֶרֶת הַזֹּאת / הָעִבְרִית.

וְעָלֶיהָ אֲנִי מְסַפֵּר בִּפְרוֹטְרוֹט, / כִּי נִדְמֶה לִי שֶׁהִיא תִּזָּכֵר לְדּוֹרוֹת.

כִּי נִדְמֶה שֶׁבָּרֶגַע הַהוּא, לֹא בְּלִי דַּעַת, / הַהִיסְטוֹרְיָה חִיְּכָה אֶל הָאוֹת הַמְרֻבָּעָת.

זוֹ הָאוֹת הָרְאוּיָה לְמַדֵּי פלדמרשל / כִּי עָמְדָה בִּקְרָבוֹת בְּלִי דֻּגְמָא וּמָשָׁל

וְלֹא פַּעַם אָמְרוּ לְאַבְּדֶנָּה כָּלִיל / אַךְ תָּמִיד הִיא סִיְּמָה / בְּכּוֹתֶרֶת פרנקריל...

בְּכּוֹתֶרֶת פרנקריל, הַחוֹזֶרֶת בִּדְמִי / עוֹד מִימֵי / נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי...

הַהִיסְטוֹרְיָה חִיְּכָה, חִיּוּךְ דַּק וְכָמוּס, / הִיא אוֹהֶבֶת לִרְאוֹת / אֶת עַצְמָהּ בִּדְּפוּס...

וּמִתּוֹךְ הַתֵּיבָה / אוֹתִיּוֹת רבועות / לָהּ עָנוּ בְּחִיּוּךְ צִפִּיָּה לַבָּאוֹת.

וְהָיָה הַחִיּוּךְ מַעֲשִׂי וְשָׁקֵט / וּבָרוּר / וְנִצְחִי כְּסִפְרֵי אָלֶף-בֵּית

וְעַל זוֹ הַפָּרָשָׁה יְסֻפַּר בְּבוֹא הַזְּמַן / בְּשִּׁירָה וְחָזוֹן / לְעֵדוּת וּלְסִמָּן

אֲבָל לִי לֹא הָיְתָה כַּוָּנָה אַחֶרֶת, / אֶלָּא רַק לְסַפֵּר / אֵיךְ סֻדְּרָה הַכּוֹתֶרֶת

נתן א.



-------------------

הערות:
- ב-5.2.1943 התפרסם ב"דבר" "הטור השביעי" הראשון מאת נתן אלתרמן.
הטור הופיע בעמוד 2 של עיתון יום ו' בטור (העמודה) השמאלי ביותר של העמוד, הוא הטור השביעי תחת החתימה "נתן א.". במשך השנים, עם שינויי העיצוב של העיתון, נוספו עמודות לתבנית העיתון – עמודה שמינית וגם תשיעית, אולם המדור המשיך לשמור על שמו המקורי.
אלתרמן פירסם טורים מחורזים כבר ב-1934 ב"דבר" ולאחר מכן ב"הארץ" (טורים עליהם חתם בשם "אגב"), אך "הטור השביעי" שלו ב"דבר" הוא שהפך אותו לבעל השפעה פוליטית וציבורית.
הטור השביעי הופיע ב"דבר" עד שנת 1967. חודשיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים עזב אלתרמן את "דבר" ועבר לכתוב ב"מעריב" שם פירסם רשימות עד שנת 1970, סמוך למותו.

- האות פרנק-ריהל נקראת על שמם של רפאל פרנק שפיתח את הגופן ואוטו ריהל שהיה אחראי על הייצור וההפצה של הפונט. הגופן פרנק-ריהל נוצר ב-1910 ומהר מאוד הפך להיות הגופן השליט בעיתונות ובספרות העברית.
מאמר מעניין שחיבר רפאל פרנק בשנת 1911 בעניין גופנים אפשר למצוא כאן:
www.tau.ac.il/~stoledo/fonts/frank-hebrew.doc


- הכותרת החדשותית שהופיעה ב"דבר" יום לפני פרסום הטור של אלתרמן כלל לא סודרה באות פרנק-ריהל, אלא בפונט העברי המקורי של חברת לינוטייפ שהיה עדיין בשימוש בחלק מהכותרות. הכותרת בנוגע להיטלר, כפי שאפשר לראות, הרבה פחות החלטית מהכותרת "היטלר מת":

יום שלישי, 29 בינואר 2008

יומן ראש הממשלה


בשנת 1978 פירסם העיתונאי אהרון בכר, בעמוד המאמרים של "ידיעות אחרונות", אלגוריה מעניינת, טור שהתייחס במרומז למשבר המנהיגות התורן של אותה התקופה, אלא שהקורא לא מצא שם את הדמויות של שנת 1978. אני בספק אם קוראי הפיליטון ההוא הבינו בכלל על מי מדבר בכר. אבל מצד שני אני בטוח שהם הבינו. וגם אם היה מפרסם היום את הדברים, 30 שנה לאחר הפרסום הראשון, כולם היו מבינים. כי לא משנה באיזה שנה מדובר, עולם כמנהגו נוהג: ראש ממשלה שמקבל החלטות מבלי לקחת אחריות על אותן החלטות, ראש ממשלה שראשו עסוק בתחומי העניין האישיים שלו, ראש ממשלה ששומע על הרוגים בצפון, שמאשר מבצע בעזה מבלי לדעת שאישר מבצע שכזה, ראש ממשלה ש"חבריו" הטובים מחפשים את ראשו, וגם שרה בכירה אחת שחותרת תחתיו במטרה להחליפו. האם צריך להוסיף משהו בכדי לדעת במי מדובר? מה? אהרון בכר חוזה עתידות?
לא. וכן. בכר, כותב מחונן שהתפרסם בזכות טוריו האישיים, קורא לסאטירה הזו "יומן ראש הממשלה" ובכוונה שותל רמזים על ימים אחרים. אבל לא קדימה בזמן נוסע בכר, כי אם אחורה. מהטקסט אפשר להביו שהוא כותב לכאורה את יומנו של ראש הממשלה משה שרת (1954-55), גם אם אינו מזכירו בשמו.

נדמה לי שהדברים ראויים היום לפרסום, לפחות באותה רלוונטיות לזו שהיתה בעת פרסומם, ויהיו ראויים לפרסום גם בעוד שנות דור. יומן ראשי ממשלות לדורותיהם. הנה חלק מהיומן:

יומן ראש הממשלה

יום א'
הרמטכ"ל הפתיעני השכם בבוקר, בשעה שרכון הייתי על המהדורה החדשה של מילון אבן שושן. מפעל כבירים! אוצר בלתי נידלה של מיכמני השפה העברית. שאלתיו: אמור לי, משה, איך אתה מטה את הפועל ירה בגוף שלישי רבים נפעל?
הוא חשב רגע ואמר: אני לא יודע, אבל יורים בגבול הצפון.
האיגנורנט הזה! יורים בגבול הצפון. אה! הוא אפילו אינו יודע שמטים נורו.
שאלתיו: ואיך מטים בפועל?
הרמטכ"ל אמר: יש לנו שלושה הרוגים.
תיקנתיו: ירויים.
לפנות ערב שמעתי בחדשות כאילו נתתי הסכמתי לפעולה הצבאית בצפון. הזדעזעתי. שמיים וארץ עדי שמעולם לא נתתי ידי לדבר מעין זה. יתירה מזאת: איש אף לא נועץ בי. יעיד המילון הפתוח על שולחני שהרמטכ"ל נכנס הבוקר לשיחה בענייני הלשון העברית.

יום ב'
קמתי מוקדם מן הרגיל. ציפורה הכינה לי כוס תה. בצאתי אל המשרד קיבל את פני יום שמש ירושלמי. מזג האוויר נהדר. האוויר זך וצלול. אני מקווה שישיבת הממשלה בעניין התקרית בגבול הצפון תסתיים במהרה כי הערב עלי לשאת את הנאום המרכזי בכינוס האקדמיה ללשון עברית והמאורע הזה ממלא את כל ישותי.
...

יום ו'
אני קורא את המבט בעיניהם. אני רואה בפניהם את המזימה הנרקמת סביבי. הם מבקשים להדיחני. הם רוצים את דמי. הם מבקשים את נפשי. הם תובעים את ראשי. אחדים מהם היו לפנים חברי הטובים. גולדה הצבועה, המשכילה למחצה. היא רוצה לרשת אותי. הצדק היה עם ציפורה. סבבוני בכחש.
בעלותי בלילה על מישכבי איני מסוגל לעצום עין. אני מתהפך מצד אל צד והביעותים מתהפכים עימדי. בחלומותי אני רואה אותם והנה הם טורפים אותי מכל עבר ונוגסים בבשרי. אני רואה אותם נועצים בי חניתות. הם אורבים לי בכל פינה, מעבר לכל קיר. אין לי מפלט מהם גם בחלומותי. בחצי הלילה העירני הטלפון. הרמטכ"ל על הקו. מה הוא רוצה בשעה כזאת? מדוע הוא מטרידני גם בלילות? האם גם על משכבי לא אמצא מהם מיפלט ומנוח? נפשי אינה מוצאת רגיעה. אגב, רגיעה היא מילה הרבה יותר מוצלחת ממרגוע.
משה מבקש אישור לפעולת תגמול...בעזה. בבוקר נודע לי מן הרדיו שאישרתי את הפעולה.

-----------------------------

הערות:
* הרמטכ"ל משה הוא הרמטכ"ל משה דיין, צפורה היא אשתו של שרת, גולדה היא גולדה.
* שרת היה ידוע בחיבתו העמוקה לשפה העברית (כפי שראש ממשלתנו הנוכחי ידוע באהבתו הגדולה ל...מנצ'סטר יונייטד ולבית"ר). בתחילת דרכו היה שרת בין עורכי העיתון "דבר".
* אהרון (אהרל'ה) בכר היה הכוכב הגדול של העיתונות הישראלית בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80. הוא נפטר מדום לב בניו-יורק בשנת 1987.

יום ראשון, 27 בינואר 2008

תכניסו את זה טוב טוב לאזניים


ב-3 באפריל 1960, בשעה 17:05 נפל דבר בתחום התקשורת בישראל. בגל ב' של "קול ישראל" שודרה הפרסומת הראשונה בתולדות השידור בישראל.
השידורים של גל ב' נפתחו בשעה 17:00 במהדורת חדשות קצרה. לאחריה שודרה במשך שעתיים התכנית: "שידורי פרסומת" (כך – מתוך לוח השידורים). לזה אני קורא אמת בפרסום. לציבור המאזינים לא "מכרו" איזו תכנית שבה משובצות פרסומות, אלא סיפרו את האמת: תכנית שכולה פרסומות ובין הפרסומות מסתתרים גם תכנים אחרים, שהם כמובן לא העיקר. ואני מציע: אולי יאמצו ערוצי הטלוויזיה המסחרית שלנו את הנוסחה ויודיעו נא מראש כי לתכנית המשודרת בערוצם בלופ של 24 שעות קוראים בפשטות: "שידורי פרסומות"?

שידורי הפרסומות בגל ב' של אז כללו אכן פרסומות ועוד פרסומות (שנקראו בשפת הדיבור אז מודעות), וביניהן הושמעו קטעי מוסיקה קלה וגם תסכית מתח אחד, בחסות חברת "דלק", שעל-פי הדיווחים "שילמה 30 אלף ל"י על מנת להבטיח לעצמה מודעה בפתיחת התסכית במשך כל הקיץ".

וכך כתב למחרת הארוע המכונן מבקר הרדיו ש. בן נון, במדורו "הערות מאזין" שפורסם בעיתון "דבר":

"בהכרזה "שתו בירה" נפתחו אתמול בשעה חמש וחמש דקות שידורי הפרסומת של "קול ישראל". אחריה באו בזו אחר זו הסיסמא "קוויק – לכביסה לא מזיק", מודעה בשבח עפרונות "צברה" וקריאת ההתפעלות: "אה, איזו נעל נחמדה!" המדובר הסתבר חיש מהר – בנעל של "המגפר" (החרוזים במשפט האחרון – שלנו הם).
התברר גם כי המודעה בחרוזים נשארה החביבה ביותר על פרסומאינו ודומה כי לאחר שנס חנם של חרוזי מפעל הפיס מסתערים הם עתה למלא את המקום הפנוי בתודעת הציבור במחרוזת שלמה של סיסמאות, דוגמת "על כל שולחן – כלי חרסינה נאמן", "בלובנד בטיב – אין לו תחליף" ו"לאן? כמובן – למשביר לצרכן". חרוז אחרון זה הושמע אתמול שלוש פעמים תוך שעתיים ובפעם השלישית התחלנו להרגיש כמה הוא ירגיז אותנו אם יחזרו עליו שבועיים.
...המשדרים בגל א' בוודאי סבלו אמש ממיעוט מאזינים בגלל שידור הפרסומת... בבית שלנו פעלו אתמול שני מקלטים... במידה שתפוג המשיכה שבחידוש יחזרו הרגלי ההאזנה הקבועים לקדמתם – פחות או יותר. השינוי היחיד עשוי להיות כי במספר בלתי משוער של בתים, בהם היה המקלט סגור אחר הצהריים או מכוון לתחנת רמאללה, יהיה מעתה פתוח לצלילי רקע ישראליים."

ומה היו הרגלי השידור עליהם מדבר המבקר? הן בגל ב' והן בגלי צה"ל אני מוצא בשעות השידור המרכזיות של הערב הרבה מוזיקה קלאסית. בין השאר ינגן הסוליסט איזק שטרן את הסימםוניה הספרדית של אדוארד לאלו לכינור ותזמורת. ולא נעבור לפרסומות.

יום שישי, 25 בינואר 2008

פאריז כמרקחה!

לפני ימים אחדים "גילו" לנו שוב מיהי מונה ליזה. סוכנויות הידיעות העבירו ידיעה שציטטה רשת חדשות קנדית אשר ציטטה מחקר חדש שפורסם באוניברסיטת היידלברג בגרמניה ושוב עלתה לכותרות הגברת ליזה ג'רארדיני, אשתו של פרנססקו דל ג'וקונדו, זו שמוכרת גם בשם "לה ג'וקונדה", היא המונה ליזה. אלא שמרוב ציטוטים של ציטוטים סולף המידע והפך ל"גילוי חדש". עורכי חדשות, שמורגלים לצטט כל דבר שנשמע להם חדש-בלעדי-לראשונה, נפלו בפח גם הפעם ופרסמו ידיעה כאילו סוף סוף גילו מיהי הגברת המסתורית. גם "גלריה" של "הארץ" הצטרפה לחוגגים:
"חוקרים מאוניברסיטת היידלברג בגרמניה טוענים כי גילו מיהי האשה ששימשה מודל למונה ליזה. לדבריהם, זו ליזה ג'ררדיני, אשתו של פרנצ'סקו דל ג'וקונדו, סוחר עשיר מפירנצה."
ובתכניות החדשות בטלוויזיה כבר הזמינו מומחים שידברו על התגלית, אלה כמובן הבהירו שלא תגלית ולא צנוניות. שהרי הזהות ה"חדשה" אינה חדשה כלל ועיקר. המחקר החדש רק ביסס את המידע הקיים בדבר זהותה של האשה שבתמונה, אבל למה לרדת לפרטים אם אפשר "לגלות" לקורא משהו "חדש"?

הידיעות הללו על המונה ליזה מחזירות אותי כאן לארוע בתולדותיה של היצירה - גניבתה של התמונה ממוזיאון ה"לובר" בשנת 1911. וכך תוארה הגניבה במדור "במדינות" של עיתון "הצפירה", 28 באוגוסט 1911:


פאריז כמרקחה! כל השאלות המדיניות והציבוריות ירדו מעל הפרק. כל שדרות העם התאחדו יחד מסביב לשאלה האחרונה, שאלת הגנבה של "מונא ליזא", היא תמונה ה"דזשוקונדה" המהוללה, מעשה ידיו של ליאונרדי די-ווינטשי. התמונה הנפלאה הזאת, שהאמן הגאוני הנזכר עמל עליה ארבע שנים רצופות במאה הט"ו, היתה סגולת הלובר הפאריזי וגאון העם הצרפתי... והנה פתאם נעלמה התמונה הזאת. במוזיאום "לובר" היו בכלל הסדרים שלא כהוגן, השמירה לא היתה מעולה מעולם, ואולם איש לא האמין כי אפשר שימצא אדם שישלח את ידו למעול מעל בקדשי הלאום... לע"ע (לעת עתה) מתנהלת חקירה ודרישה נמרצה. כל העתונים הפאריזיים הקציבו פרסים גדולים לכל אלה שימצאו את עקבות הגנב, מציעים להבטיח לגנב עצמו אמניסטיה גמורה, אם ישיב את הגנבה.

את היצירה המהוללה לא מצאו במהרה! רק כעבור יותר משנתיים, בדצמבר 1913, נמצאה האבידה באיטליה וכך תואר דבר מציאתה, במסגרת המדור "טלגרמות אחרונות", גם הוא מתוך "הצפירה":





רומי. מיניסטר הפנים הודיע בישיבת הפרלמנט כי בפלורנציה נמצאה התמונה הידועה של ליאונרדי דא-ווינצי "מונא ליזה"...
פלורנציה. ה"דזוקונדה" נמצאה אצל איזה פערורזא וונטשינצו, שהביא אותה מפאריז לפלורנציה. הוא הציע אותה לפני קונה עתיקות אחד והלה הודיע ע"ד (על דבר) זה להפוליציה. ווינטשינצו נאסר והודה שגנב את התמונה מה"לובר" כדי להנקם בצרפת בעבור יצירות האמנות המרובות שהוציא נפוליון הראשון מאיטליה.
וואשינגטון. הנשיא ווילסון חלה ונפל למיטה.




וכך נראתה היצירה ביום בו הוחזרה ללובר ב-1913:



יום רביעי, 23 בינואר 2008

עד היכן כוח המודעות מגיע! או: מה (לא) עושים בשביל למכור עיתונים

ברשומה הקודמת התייחסתי לביקורת הנוקבת שהשמיע י.ח. ברנר על איכות עיתוניו של אליעזר בן-יהודה, על "צעקנותם הזולה, הצהובה, המגוחכה, שאין דוגמתה בעיתוני הרחוב היותר גרועים". על איזה עיתוני רחוב גרועים דיבר ברנר? על העיתונים שיצאו מעבר לים ושאותם ניסו לחקות בני משפחת בן-יהודה.
סיפור אחד על עיתון אחד יבהיר יותר מכל במה מדובר: בסוף המאה ה-19 פרחה באירופה, כמו בארצות הברית, העיתונות העממית והפופולארית (עיתונות ה"פני"), זו שהשפיעה מאוד גם על בן יהודה ובנו. אחד מהעיתונים הללו היה השבועון "Tit bits", שהחל לצאת לאור ב-1881 בלונדון. המו"ל של העיתון ג'ורג' ניונס יזם שיטות שיווק מתוחכמות ואגרסיביות, ערך תחרויות מתחרויות שונות, אבל לשיאו הגיע כאשר ניהל קמפיין שיווקי מוזר ומצמרר, בו הבטיח כי חברת ביטוח אליה חבר תשלם 100 לי"ש לבני משפחתו של כל אדם שייהרג בתאונת רכבת ואשר על גופו, בעצם על גופתו, או אולי גם לצד גופתו, יימצא העיתון הנכון. איזה עיתון? Tit Bits כמובן.
המבצע הצליח: מספרים שעד תום המבצע נספרו כ-90 מקרי מוות כאלה, שגרפו לכיס בני משפחות ההרוגים - חובבי העיתון הנ"ל - 100 לי"ש עבור כל גופה עם עיתון נכון!
האם גם המו"ל הצליח במשימתו? מאוד. התפוצה עלתה מאוד והגיעה ל-500 אלף עותקים והעיתון הפך להיות אחד העיתונים העממיים הנפוצים באותם ימים בלונדון.
בתמונה המצורפת אפשר לראות בכותרת העליונה של העיתון את ההודעה:
Free railway accident insurance policy for 100£





* * *

הד חביב לסיפור זה מצאתי גם בעיתון העברי "היום", שבעצמו ניסה בחלק ממדוריו לחקות את הקלילות של העיתונים העמוניים הללו שיצאו באירופה (וגם בארצות הברית). עיתון "היום" הוא היומון העברי הראשון בתולדות העיתונות העברית (להבדיל מ"המגיד" שנחשב העיתון הראשון, אבל יצא כשבועון). הוא יצא לאור בסנט פטרסבורג בשנת 1886, במשך שנתיים, בעריכת יהודה לייב קנטור והיה הגורם המרכזי להפיכתם של שני העיתונים המרכזיים באותה תקופה – "הצפירה" ו"המליץ" משבועונים ליומונים. העיתון נחשב פורץ דרך. הוא היה העיתון העברי הראשון שעשה שימוש בסוכנויות ידיעות וגם היה הראשון שהעז לפרסם ידיעות שלא ברומו של עולם, אנקדוטות, שרובן הופיעו במדור "תערובות", שעורר ביקורת רבה בקרב העיתונאים ה"תרבותיים" דוגמת סוקולוב, עורך "הצפירה".
והנה באחד ממדורי התערובות של "היום" משנת 1886 מצאתי את סיפורו של העיתון הלונדוני עליו סיפרתי ברשומה זו. וכך כותב "היום":

"עד היכן כח המודעות מגיע! המו"ל את מכה"ע (מכתב העתים – משמע עיתון) הספרות "Fit-Bits" (הטעות בשם העיתון – במקור) בלונדון הדפיס זה לא כביר במכה"ע מודעה להגדיל מספר קוראיו ולהרבות עליו קופצים, ואלה הם דברי המודעה: המו"ל... מבטיח לתת מאה ל"ש לשאר הקרוב של כל איש ואיש אשר ימות בדרך מסעו על פני מסלת הברזל לרגלי האסון אשר יקרה את המסע, באופן אם בחיק המומת יימצא העלה (גיליון) האחרון ממכתב עתנו".

(וכדאי גם לקרוא את ה"תערובות" האחרות...)

יום שלישי, 22 בינואר 2008

העיתונות העמונית של בן יהודה

השנה, 2008, מציינים 150 שנה להולדת אליעזר בן יהודה.

האיש, שהמציא בשנת 1891 את המילה "עיתון" במסגרת טור ביקורת העיתונות שכתב (עיתונים נקראו אז "מכתבי העתים"), הוא הדמות החשובה ביותר בהתפתחות העיתונות העברית בארץ-ישראל בסוף המאה ה-19. תחילה היו אלה המאמרים שפרסם בצעירותו, החל בשנת 1879; לאחר מכן היו אלה העיתונים שהוציא לאור ובראשם "הצבי" (1883) שהפך להיות גם העיתון היומי הראשון (ב-1908); לבסוף, בערוב ימיו, היה שותף גם לעיתונים הראשונים שיצאו לאור לאחר מלחמת העולם הראשונה ובראשם "הארץ" (1919). בן יהודה אף פירסם טור אישי מרגש בגיליון הראשון של "הארץ" שנפתח במילים "עיתונאי זקן אני" ובו הוא מביע התרגשות עצומה לחזור ולכתוב בעיתון עברי לאחר גלות של כמה שנים בארצות-הברית, בזמן המלחמה. זמן קצר מאוד לאחר מכן עזב את "הארץ" וייסד יחד עם בנו איתמר את העיתון המתחרה "דאר היום".


כיום אנחנו מוקירים את פועלו, אך בימים בהם פעל זכה לשונאים רבים, לא רק בקרב הקהילה החרדית שראו בו אויב, אלא גם בקרב אנשי תרבות כביאליק, סוקולוב, אחד העם ועוד שסברו כי פועלו פוגע בתרבות העברית הגבוהה, הופך אותה לעממית יתר על המידה (בהקשר זה נחמד לאזכר כי אחד מחידושיו אותם ניסה מעל גבי עיתוניו היה הביטוי "עיתון יומי עמוני", משהו שבין עממי להמוני... חידוש שלא צלח. חבל). עיתוניו של בן-יהודה, בעיקר בתקופה בה היה בנו איתמר בן אב"י שותף בעשייה, נטו לעבר מה שהיינו מכנים היום "עיתונות צהובה" וכללו מדורים חדשניים לתקופתם, ביניהם מדוריה של אשתו חמדה בנושאי אופנה, חברה ובישול.


בהקשר זה התפתח פולמוס חריף בין עיתון "הפועל הצעיר" שיצא בתל אביב לבין בן-יהודה ועיתוניו שיצאו לאור בירושלים. בראש המתפלמסים עמד יוסף חיים ברנר, שפירסם מדור ביקורת עיתונות וספרות ב"הפועל הצעיר" ובו השתלח שוב ושוב בעיתוני בן יהודה. הוא הגדיל לעשות במאמר שפורסם בהקשר ליום הולדתו ה-50 של בן יהודה. וכך כותב ברנר לפני כמאה שנה, בטור בוטה בחריפותו שפירסם תחת שם העט "יוסף חבר" ומהותו אקטואלית מאוד לגבי שאלות הקשורות באופיה של העיתונות גם בימינו:

"...על עתוניו של בית-בן-יהודה כבר דיברו לא פעם. כבר העירו על הכיעור שבהם בחיצוניותם ובפנימיותם, על הקוריוזים שלהם בכל גליון וגליון, על צעקנותם הזולה, הצהובה, המגוחכה, שאין דוגמתה בעתוני הרחוב היותר גרועים. כבר יודעים הכל, כי שום עתון המכבד את עצמו במשהו לא ירשה לעצמו מה שמרשה לו "הצבי – האור" במאמריו, בחדשותיו, בקולות-קריאתו אל הקוראים, בקרבנותיו של בן-אב"י בירכתוניה של חמדה ועוד... וכפי הנראה, שכל הדברים האלה לשוא המה: בן-יהודה לא יקח מוסר! ומי יודע, אפשר שהוא אינו מבין כבר אפילו מה רוצים ממנו? למה יורדים לחייו?
...בן-יהודה היה חפשי בדעותיו, ובוודאי היה נחוץ איש כזה בשביל ירושלים לטהר מעט את אוירה, להכניס בה את הקולוטורה של אירופה ולהשיב בה רוח אנושית טהורה, רוח-דרור והתקדמות, אבל צאו וראו את החופש שבעתוניו... וצאו ומצאו את ה"אירופיות" שבעתונים הללו בירכתוניה על האָפנה של חמדה...
בן-יהודה הוא מעשי, אבל המעשיות שלו נהפכה לו לרועץ. הוא נזדרז, בא לארץ-ישראל והתחיל לעבוד על שדה-עתונותה... אבל במקום עבודה בתוך הישוב הדל, המתחיל, במקום שמירה נגד הרקבון, במקום מלחמה נחרצה וטהורה נגד הקלקולים שבישוב הישן, במקום מילוי התעודה הראשונה והעיקרית הזאת של עתונות ארצי-ישראלית, הנה עושה עלינו עתונותו של בן-יהודה את הרושם, כאילו היא חפצה לעשות לעצמה ולהחזיק באחרים את האילוזיה המוקדמה של רבים מיהודי חוץ לארץ, כי כעין ממלכה יהודית בזעיר אנפין יש בארץ-ישראל ומשפחת בן-יהודה, זה שאביה בא לארץ-ישראל, היא ה"ראשונה לציון"... מכאן הפרזיאולוגיה המבישה, הצריכה לבוז לעצמה, על כל ביצה שלא נולדה, מכאן השקרים, הבדותות, ההפרזות, מכאן הכַּתַבות הנפוחות מ"פריז הקטנה" (ראשון) ו"מעל גדות הירקון" (פתח-תקוה);... מכאן המלאכותיות, המלאכותיות בשפה ובתוכן, על כל צעד...
מי יתן טמא מטהור? והדבר צריך להיאמר: אלמלי היה בחיי הנפש של חתן-יובלנו, בפסיכיקה שלו, ניצוץ של גדלות אמיתית, ניצוץ ממקור-היופי שבנשמת כל האנשים הגדולים, לא היתה אפשרית התקופה השניה שבחייו, לא היה אפשר גם שיפוּצוּ ממנו עתונים מכוערים, מכוערים בכל, כ"הצבי" וכ"האור"...
הכבוד אשר בלבנו לבן-יהודה בעל "שאלה נכבדה" אינו יכול לשכוח לו את זה בחג-יובלו.
ודי הפעם."



* * *

ברנר נרצח ב-1 במאי 1921, במהלך מהומות תרפ"א בתל-אביב-יפו. מעניין היה לקרוא את הידיעה שהופיעה למחרת על מותו בעיתון "דאר היום", העיתון של משפחת בן יהודה:

"...אין מלים בפינו לתאר את גודל האבדה הזו לספרותנו העברית בארץ ישראל. אהוב וחביב היה ברנר על צעירינו ובייחוד מבין הפועלים שבא"י וקהל מעריציו גדול גם בחו"ל...
הוא היה מנהל "התרבות" בין הפועלים והקדיש את ימיו האחרונים להפיץ את השפה העברית בין פועלי הכביש. הוא חי באהליהם ויחד עמם עזר לבנות את הבית הלאומי. וביום חג הפועלים, על יד ביתו אשר בשרונה, נרצח גם הוא ע"י הערבים.
על קברו של הסופר המצוין, של חבר זה, אנו עומדים ומביעים את צערנו הגדול והעמוק על האסון הנורא שקרה לכלנו במותו.
דמי ברנר צועקים אלינו מן האדמה. הנשתק? הנחריש?"




------------------
מאמר על הגיליון הראשון והבלתי מוכר של "הצבי" של בן יהודה פרסמתי לא מכבר ב"הארץ". הנה הקישור:
http://new.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=906839&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

יום שני, 21 בינואר 2008

"הנפוליאון העברי במלחמת השכל..."



מותו של השחמטאי בובי פישר, הזכיר לי את השחמטאי היהודי המהולל עקיבא רובינשטיין, אשר, כמו פישר, נחשב עד היום לאחד מהמבריקים בהיסטוריה של השחמט העולמי. שניהם סיימו את חייהם כשהם מרוחקים מעין הציבור, בנסיבות הקשורות באישיותם הלא יציבה.
סמוך לתום הקאריירה שלו כשחמטאי ביקר בשנת 1931 עקיבא רובינשטיין בישראל וקיים משחק "שחמט חי" (או בכתיב שהיה נהוג אז – "שחמת"), בו המשחק מתקיים על מגרש גדול ואנשים ממלאים את תפקיד כלי המשחק. המשחק התקיים ביום שבת 9 במאי 1931 במגרש "הפועל" בתל-אביב, בהנחייתם של הסופר אביגדור המאירי והשחקן מאיר תאומי. הנה תאור מלבב, כפי שהובא למחרת בעיתון "דבר":


"... לוח השחמת הותווה בסיד במרכז המגרש. לקול חצוצרה והלמות תוף באו "הכלים" בסדר צבאי אל הלוח – בחורים ובחורות לבושי מדים... המלכים באיפור מיוחד, עטורי זקן, עמדות מוזהבות בראשיהם ומעטה ארגמן על שכמם.
אביגדור המאירי הציג בפני הקהל את עקיבא רובינשטיין "הנפוליאון העברי במלחמה בלי שפיכות דמים, במלחמת השכל והחשבון, כיאה לישראל". על במה מיוחדת ישבו היריבים ושיחקו ליד לוח שחמת רגיל ומר תאומי, הממונה על ההצגה מסר את הפקודות ל"כלים". חייל, כי נתקל בחייל, נעץ בו, כביכול את החנית. מיד הובילו שני סדרנים את "הקרבן" אל מחוץ למגרש..."

יום ראשון, 20 בינואר 2008

הסדק במיתוס שדרי הטלוויזיה

בחודש ספטמבר 1978 יצא לאור גיליון מספר 1 של המגזין "מוניטין", בעריכת אדם ברוך.

בין המאמרים המופיעים בו גם מאמר פרי עטו של ירון לונדון, המנסה לבחון את השאלה האם שדרי טלוויזיה הם באמת בעלי השפעה, כפי שנהוג לחשוב. מעניין לקרוא את הדברים שנכתבו לפני 30 שנה, בעידן חד-ערוצי, דברים החוזרים אלי כהד בעקבות הופעותיו הראשונות של יאיר לפיד כמנחה תכנית החדשות השבועית של ערוץ 2.
וכך כותב לונדון, בין השאר, תחת הכותרת: "הסדק במיתוס שדרי הטלוויזיה":

"...ברור שקיים תואם בין מספר הצופים במישדר לבין פוטנציאל ההשפעה הגנוז בו. זו הסיבה לכך שהשדר תאב ההשפעה ישאף להרחיב את מעגל הצופים המתבנויים בששדורו.
ציות אדוק לכמה נוסחאות בדוקות יסייע לשדר השאפתן להצליח במשימה: עליו להתנער ממסרים מורכבים ומופשטים שקשה להעביר אותם לצופים.. .ולהסתפק בכאלה הקרובים ברוחם למוסכמות החברתיות הישראליות השגרתיות. חס לו מלפגוע, מלהטריד ומלהטריח את הצופים...
אם השדר יציית לכללי זהב אלה הוא יעקר בכך את כוח השפעתו; שהרי אינך יכול להסיט את המוסכמות החברתיות-פוליטיות תוך כדי התייצבות במרכזן. אפשר להסיטן רק בדחיפה או במשיכה מכיוון השוליים.
השדר שואף להגדיל את מפסר צופיו, כי השדר אינו מצוייד במדד הצלחה אחר. גם יראת הכבוד של חבריו לעבודה מושפעת מפופולאריותו של המישדר יותר מאשר מאיכותו האובייקטיבית (!) וכך גם יחסם של הממונים. אינני אומר שהשדר ישתעבד כליל למחקרי דעת קהל.....אך בכל זאת אני קובע שמספרם של השדרים המתעלמים מחישובי פופולאריות הוא זעיר...."
ומסכם ירון לונדו את מאמרו:
"...יחוס עוצמת-ענק לשדרי הטלוויזיה מקורו באי הכרת המכאניזם הרודני המנתב את אנשי התקשורת למסלול צר וצפוי."

יום שישי, 18 בינואר 2008

היה כתוב בעיתון

נבירה בעיתונים ישנים מביאה איתה כמעט תמיד "תגליות" אקטואליות או נוסטלגיות, הקושרות ארועים, אנשים ומושגים מההווה, לדברים שהופיעו בעיתונים בעבר.
ברשומות שאפרסם כאן, ככל שיאפשר הזמן, אנסה לחלק מעט מחוויית העלעול בעיתונים הישנים, בעיקר באמצעות קטעי עיתונות בהם אני נתקל בארכיון העיתונות שלי.
* * *
הנה דוגמא סמלית ראשונה:

בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת הופיעו בשני העיתונים היומיים הגדולים שהופיעו אז בארץ - "הארץ" ו"דאר היום" מודעות מטעם בית-הספר הריאלי בחיפה וכותרתה "אינטרנט".
אינטרנט? ב-1920?
כן. אבל לא אינטרנֵט, אלא אינטרנַט (Internat)- במשמעותו הלועזית שהיתה כנראה מקובלת אז - "פנימייה".