השנה, 2008, מציינים 150 שנה להולדת אליעזר בן יהודה.
האיש, שהמציא בשנת 1891 את המילה "עיתון" במסגרת טור ביקורת העיתונות שכתב (עיתונים נקראו אז "מכתבי העתים"), הוא הדמות החשובה ביותר בהתפתחות העיתונות העברית בארץ-ישראל בסוף המאה ה-19. תחילה היו אלה המאמרים שפרסם בצעירותו, החל בשנת 1879; לאחר מכן היו אלה העיתונים שהוציא לאור ובראשם "הצבי" (1883) שהפך להיות גם העיתון היומי הראשון (ב-1908); לבסוף, בערוב ימיו, היה שותף גם לעיתונים הראשונים שיצאו לאור לאחר מלחמת העולם הראשונה ובראשם "הארץ" (1919). בן יהודה אף פירסם טור אישי מרגש בגיליון הראשון של "הארץ" שנפתח במילים "עיתונאי זקן אני" ובו הוא מביע התרגשות עצומה לחזור ולכתוב בעיתון עברי לאחר גלות של כמה שנים בארצות-הברית, בזמן המלחמה. זמן קצר מאוד לאחר מכן עזב את "הארץ" וייסד יחד עם בנו איתמר את העיתון המתחרה "דאר היום".
כיום אנחנו מוקירים את פועלו, אך בימים בהם פעל זכה לשונאים רבים, לא רק בקרב הקהילה החרדית שראו בו אויב, אלא גם בקרב אנשי תרבות כביאליק, סוקולוב, אחד העם ועוד שסברו כי פועלו פוגע בתרבות העברית הגבוהה, הופך אותה לעממית יתר על המידה (בהקשר זה נחמד לאזכר כי אחד מחידושיו אותם ניסה מעל גבי עיתוניו היה הביטוי "עיתון יומי עמוני", משהו שבין עממי להמוני... חידוש שלא צלח. חבל). עיתוניו של בן-יהודה, בעיקר בתקופה בה היה בנו איתמר בן אב"י שותף בעשייה, נטו לעבר מה שהיינו מכנים היום "עיתונות צהובה" וכללו מדורים חדשניים לתקופתם, ביניהם מדוריה של אשתו חמדה בנושאי אופנה, חברה ובישול.
בהקשר זה התפתח פולמוס חריף בין עיתון "הפועל הצעיר" שיצא בתל אביב לבין בן-יהודה ועיתוניו שיצאו לאור בירושלים. בראש המתפלמסים עמד יוסף חיים ברנר, שפירסם מדור ביקורת עיתונות וספרות ב"הפועל הצעיר" ובו השתלח שוב ושוב בעיתוני בן יהודה. הוא הגדיל לעשות במאמר שפורסם בהקשר ליום הולדתו ה-50 של בן יהודה. וכך כותב ברנר לפני כמאה שנה, בטור בוטה בחריפותו שפירסם תחת שם העט "יוסף חבר" ומהותו אקטואלית מאוד לגבי שאלות הקשורות באופיה של העיתונות גם בימינו:
"...על עתוניו של בית-בן-יהודה כבר דיברו לא פעם. כבר העירו על הכיעור שבהם בחיצוניותם ובפנימיותם, על הקוריוזים שלהם בכל גליון וגליון, על צעקנותם הזולה, הצהובה, המגוחכה, שאין דוגמתה בעתוני הרחוב היותר גרועים. כבר יודעים הכל, כי שום עתון המכבד את עצמו במשהו לא ירשה לעצמו מה שמרשה לו "הצבי – האור" במאמריו, בחדשותיו, בקולות-קריאתו אל הקוראים, בקרבנותיו של בן-אב"י בירכתוניה של חמדה ועוד... וכפי הנראה, שכל הדברים האלה לשוא המה: בן-יהודה לא יקח מוסר! ומי יודע, אפשר שהוא אינו מבין כבר אפילו מה רוצים ממנו? למה יורדים לחייו?
...בן-יהודה היה חפשי בדעותיו, ובוודאי היה נחוץ איש כזה בשביל ירושלים לטהר מעט את אוירה, להכניס בה את הקולוטורה של אירופה ולהשיב בה רוח אנושית טהורה, רוח-דרור והתקדמות, אבל צאו וראו את החופש שבעתוניו... וצאו ומצאו את ה"אירופיות" שבעתונים הללו בירכתוניה על האָפנה של חמדה...
בן-יהודה הוא מעשי, אבל המעשיות שלו נהפכה לו לרועץ. הוא נזדרז, בא לארץ-ישראל והתחיל לעבוד על שדה-עתונותה... אבל במקום עבודה בתוך הישוב הדל, המתחיל, במקום שמירה נגד הרקבון, במקום מלחמה נחרצה וטהורה נגד הקלקולים שבישוב הישן, במקום מילוי התעודה הראשונה והעיקרית הזאת של עתונות ארצי-ישראלית, הנה עושה עלינו עתונותו של בן-יהודה את הרושם, כאילו היא חפצה לעשות לעצמה ולהחזיק באחרים את האילוזיה המוקדמה של רבים מיהודי חוץ לארץ, כי כעין ממלכה יהודית בזעיר אנפין יש בארץ-ישראל ומשפחת בן-יהודה, זה שאביה בא לארץ-ישראל, היא ה"ראשונה לציון"... מכאן הפרזיאולוגיה המבישה, הצריכה לבוז לעצמה, על כל ביצה שלא נולדה, מכאן השקרים, הבדותות, ההפרזות, מכאן הכַּתַבות הנפוחות מ"פריז הקטנה" (ראשון) ו"מעל גדות הירקון" (פתח-תקוה);... מכאן המלאכותיות, המלאכותיות בשפה ובתוכן, על כל צעד...
מי יתן טמא מטהור? והדבר צריך להיאמר: אלמלי היה בחיי הנפש של חתן-יובלנו, בפסיכיקה שלו, ניצוץ של גדלות אמיתית, ניצוץ ממקור-היופי שבנשמת כל האנשים הגדולים, לא היתה אפשרית התקופה השניה שבחייו, לא היה אפשר גם שיפוּצוּ ממנו עתונים מכוערים, מכוערים בכל, כ"הצבי" וכ"האור"...
הכבוד אשר בלבנו לבן-יהודה בעל "שאלה נכבדה" אינו יכול לשכוח לו את זה בחג-יובלו.
ודי הפעם."
* * *
ברנר נרצח ב-1 במאי 1921, במהלך מהומות תרפ"א בתל-אביב-יפו. מעניין היה לקרוא את הידיעה שהופיעה למחרת על מותו בעיתון "דאר היום", העיתון של משפחת בן יהודה:
"...אין מלים בפינו לתאר את גודל האבדה הזו לספרותנו העברית בארץ ישראל. אהוב וחביב היה ברנר על צעירינו ובייחוד מבין הפועלים שבא"י וקהל מעריציו גדול גם בחו"ל...
הוא היה מנהל "התרבות" בין הפועלים והקדיש את ימיו האחרונים להפיץ את השפה העברית בין פועלי הכביש. הוא חי באהליהם ויחד עמם עזר לבנות את הבית הלאומי. וביום חג הפועלים, על יד ביתו אשר בשרונה, נרצח גם הוא ע"י הערבים.
על קברו של הסופר המצוין, של חבר זה, אנו עומדים ומביעים את צערנו הגדול והעמוק על האסון הנורא שקרה לכלנו במותו.
דמי ברנר צועקים אלינו מן האדמה. הנשתק? הנחריש?"
------------------
מאמר על הגיליון הראשון והבלתי מוכר של "הצבי" של בן יהודה פרסמתי לא מכבר ב"הארץ". הנה הקישור:
http://new.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=906839&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
יום שלישי, 22 בינואר 2008
העיתונות העמונית של בן יהודה
תוויות: אליעזר בן יהודה, ברנר, דואר היום, הארץ, הפועל הצעיר, עיתון
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה